תחום דיני העבודה הינו נישה משפטית בה עוסק משרדי המייצג מעסיקים רבים, כדוגמת חברות, שותפויות, אגודות בעלי עסקים ומפעלים המעסיקים לעיתים עשרות רבות של עובדים תחת ענפים שונים. מרבית המנהלים כבר הפנימו חשיבות קבלת ייעוץ משפטי שוטף בתחום דיני העבודה, דבר המונע חשיפה משפטית בסכומים גבוהים. אין כמעט מעסיק (כמו גם עובד) שסוגיית גיל הפרישה אינה מעסיקה אותו ולכן, מצאתי לנכון לעדכן אתכם אודות פסק דין אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, פסק דין מכונן ומקיף בסוגיה זו*. נוכח חשיבותה של ההכרעה בחרתי להביא בפניכם את עיקריה בתמצית.
סעיף 4 לחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (להלן: "החוק") קובע כי: "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה". השאלה שעמדה להכרעה בפני בג"ץ היא האם הוראת חוק זו "חוקתית".
את העתירה נגד הוראת החוק הגישו חברי הסגל אקדמי במוסד להשכלה גבוהה, אשר על פי ההסדר החל עליהם, חייבים הם לפרוש לגמלאות בגיל 68. העותרים טענו, בין השאר, כי הסדר פרישת החובה פוגע פגיעה קשה בזכותם החוקתית לשוויון ואף לחופש העיסוק, באופן העולה על הנדרש. לטענתם, ניתן להמיר את מודל הפרישה הביולוגית במשטר של פרישה תפקודית, המבוסס על מבחני כשירות אינדיבידואלים. העותרים טענו גם כי הנזק הנגרם להם עולה על התועלת הנובעת מהחוק.
בפסק דינו קבע בית המשפט כי סוגיית הפרישה לגמלאות היא סוגיה מורכבת המערבת היבטים כלכליים וחברתיים כאחד. גיל הפרישה עצמו הוא נושא סבוך ורב פנים. מבין הפתרונות האפשריים, החליט המחוקק הישראלי לאמץ בחוק מודל קולקטיבי, המעדיף קריטריון של גיל לפרישה. בית המשפט קובע כי אכן נקודת המוצא היא כי קביעת גיל פרישה כפוי פוגעת בזכות לשוויון אשר הוכרה זה מכבר הפסיקה הישראלית כזכות יסוד רבת חשיבות. לפיכך, יש לבדוק האם פגיעה זו עומדת בדרישות פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובעיקר האם מדובר בפגיעה שנעשית לתכלית ראויה ובאופן מידתי, היינו שאינה פוגעת בזכות יסוד של אדם מעבר לנדרש.
לעניין תכלית הפגיעה נקבע כי אמנם הצורך בהגנה על אינטרסים של עובדים וקידום ביטחון סוציאלי הוא אחד מיסודותיו של משפט העבודה כולו. כמו כן, תכלית המבקשת לשמור על כבודם ופרנסתם של העובדים המבוגרים ומכירה בהם כקבוצה נפרדת הזכאית להגנה בשוק התעסוקה, מבטאת מודעות ראויה לפגיעות של מבוגרים בתחום יחסי העבודה. מנגד, אין פסול בהתחשבות גם באינטרסים של עובדים חדשים בשוק העבודה. תכליותיו השונות של החוק מלמדות על שאיפתו לאזן בין זכויות ואינטרסים של "שחקנים" שונים בשוק העבודה: צרכי המעסיק, זכויותיהן של קבוצות עובדים שונות וצרכי המשק בכללותו. לפיכך קובע בית המשפט תכלית הפרישה הכפויה ראויה.
מכאן עובר בית המשפט לבחון את השאלה העיקרית והיא האם הפגיעה מידתית. בהתאם לפסיקה, מידתיות הפגיעה נבחנת בראי שלושה מבחני משנה: המבחן הראשון הוא מבחן הקשר הרציונאלי במסגרתו בוחן בית המשפט האם יש בכוחו של הסדר גיל פרישת החובה להגשים את תכלית החוק. בית המשפט מוצא כי התשובה לכך חיובית. הסדר פרישת חובה מבוסס על שיקולים רציונליים, להם ניתן למצוא תימוכין בפסיקה ובספרות הכלכלית והמשפטית. בין השאר נקבע כי קיים קשר הגיוני בין קביעת כלל אחיד ושוויוני לפרישה מעבודה לבין קידום הוודאות בשוק התעסוקה.
המבחן השני הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. מבחן זה כולל שני יסודות. היסוד הראשון בוחן אם קיימת חלופה אשר בכוחה להגשים את מטרתו הראויה של החוק באותה מידה כמו האמצעים שננקטו בחוק. היסוד השני בוחן אם אותה חלופה פוגעת במידה פחותה בזכויות חוקתיות מפגיעתו של החוק. בענייננו, המחוקק העדיף לקבוע בחוק גיל פרישה אחיד וכוללני, על-פני הסדרת מבחני כשירות אינדיבידואליים. בדרך כלל, הסדר גורף עשוי לעורר חשד לאי-מידתיות. אולם, בית המשפט קובע כי לנוכח מכלול החומר שהוצג לו, הראתה המדינה נימוקים כבדי משקל לפיהם אם תוחלף פרישת החובה בבחינה אינדיבידואלית, עשוי הדבר להביא למניעת הגשמתן של מטרות החוק. כך למשל, משטר של פרישה תפקודית אינו עונה באותה מידה על הצורך בוודאות וביכולת לתכנן את כוח האדם במקום העבודה. מודל כזה אף עשוי לשבש את האיזון בין עובדים ותיקים לבין עובדים חדשים במקומות עבודה מסוימים. מעבר לכך, בחירה במודל הפרישה התפקודית עשויה לחשוף את העובדים לבדיקה מתמדת של כישוריהם, באופן שעלול ליצור אי-נוחות, מתח וחרדה. לכן, ספק אם מודל זה פוגע פחות בזכויות העובדים ובכבודם. מסקנת בית המשפט היא כי הסדר פרישת החובה צולח את מבחן המידתיות השני.
המבחן השלישי הוא מבחן המידתיות במובן הצר. מבחן זה בודק האם מתקיים יחס ראוי בין התועלת שתצמח מהגשמת תכליותיו של החוק לבין הפגיעה בזכויות החוקתיות הנלווית לו. בענייננו, מסקנת בית המשפט היא כי אין מקום להתערבות בבחירתו של המחוקק להעדיף מודל של פרישה כפויה מחמת גיל, וכי כי החוק צולח גם את מבחן המידתיות השלישי.
לאור האמור מכריע בית המשפט כי אין מקום להתערבותו בסעיף 4 לחוק המסדיר גיל פרישת חובה. נראה אם כן, כי המקום המתאים לשקול שינויים נוספים בסוגיית גיל הפרישה הוא בית המחוקקים.
*בג"ץ 9134/12 פרופ' משה גביש ואח' נ' הכנסת ואח' (פורסם בנבו, 21.4.2016).
המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך. הכותבת לא ייצגה מי מהצדדים אלא אם נרשם אחרת.
