עמ;לק- מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה חיילי מילואים שקופים. המילואימניק העצמאי, הסטודנט והשכיר – יוצאים למילואים ונאלצים להלחם שוב עם שובם הביתה. הפעם מול אותה מדינה ששלחה אותם מלכתחילה – מול ביטוח לאומי, מס הכנסה, פוליטיקאים, אוניברסיטאות ומקומות עבודה. הם נאלצים להילחם באותה נחישות והקרבה כפי שנלחמו בשדה הקרב.
בשלוש השנים האחרונות פגשתי את כנסת ישראל מקרוב. ראיתי כיצד מתנהלות הוועדות, השדולות, הלוביסטים, חברי הכנסת, נציגי ביטוח הלאומי ורשויות המס. לצערי לא התרשמתי. יכול להיות שהאינטנסיביות והשגרה של המקצוע שחקו את האידאליזם והאמביציה לחולל שינוי. ואולי הבעיה היא בכלל בשיטה המסורבלת והמסועפת של שינוי חוק או תקנה בישראל. אבל זה לא רק זה, גיליתי ממקור ראשון כיצד חברי כנסת ובעלי תפקידים עסוקים בעיכוב תהליכים, תקיעת מקל בגלגלים לחוקים חשובים, הכל תוך ריחוק מהאנשים שבחרו בהם. כיצד ייתכן שנציגי הציבור יקבלו החלטות מנותקות כ״כ מהציבור? וזאת בכדי לשרת את האינטרסים הצרים והכלכליים של קבוצות כוח קטנות ואינטרסנטיות?! איך נוצר מצב שחברי כנסת לא באמת משרתים את אזרחי המדינה, אלו שבחרו בהם וזקוקים להם יותר מכל, אלא את החזקים שלוחצים ומשפיעים עליהם מבפנים?
אני יכול להבין שאולי הם מתנהגים כך עקב חוסר היציבות הפוליטית והחשש מכך שבכל רגע הממשלה הנוכחית יכולה לקרוס ולהביא לפיטוריהם. הרי בסופו של יום גם הם שכירים שמחכים לסוף החודש לקבל משכורת, אבל בדיוק בשביל זה הם צריכים להבין אותי. להבין אותנו – אזרחי המדינה שמנסים לסגור את החודש ולהתקיים. תואר המידות, האתיקה והמקצוענות – חייבים להיות בראש סדר העדיפויות שלהם.
כמילואימניק עצמאי גאה, נפלה בחלקי הזכות להיות חלק ממשהו גדול, משהו שמשפיע על עוד רבים כמוני. יצא לי לקדם הצעת חוק שאומרת שכל משרת מילואים עצמאי יקבל תוספת בגובה של 25% לשכר הבסיס. הצעת חוק שאיחדה את השורות וזכתה לתמיכה משני צידי המתרס – קואליציה ואופוזיציה. עם זאת, במשך 3 שנים (מאז מבצע צוק איתן) דואגים בקואליציה באופן שיטתי לדחות ולהוריד הצעה זו מסדר היום הפרלמנטרי. אפשר לתהות מדוע, הרי כולם תמכו וכולם הסכימו שההצעה תעבור. מסתבר שיש נוהג בקואליציה לדחות הצעות חוק של האופוזיציה. מאחר ואת החוק קידם ודחף חבר הכנסת עופר שלח, שהוא מהאופוזיציה (סיעת ״יש עתיד״) – בקואליציה דאגו לקבור אותו.
במשך 3 שנים פגשתי חברי כנסת צבועים, חלקלקים, פופוליסטיים. בעלי מערכת שיקולים פסולה ולא טהורה, שעיקר עיסוקם ביום יום הוא שרידות פוליטית והבטחת מקומם ברשימות הסיעה.
יש גם טוב. אבל לצערי הוא מעט. יש חברי כנס שקמים כל בוקר עם אור בבטן ותחושת שליחות ועשייה אמיתים. גם הם חלק מהמשחק הפוליטי ולעתים נגררים לפופוליזם זול וסיסמאות. אך במבחן התוצאה, הם באמת שינו והשפיעו. ניתן לציין אותם לשבח, כי לאחר 3 שנים של מאבק אינטנסיבי (שהתחיל לפני עשור), ב- 27.6.2017, נחתם הסכם בין המוסד לביטוח לאומי לבין משרד הביטחון. ההסכם מעניק את התוספת המיוחלת עבורה נלחמנו כה רבות.
חשוב שחברי הכנסת ידעו – תם העידן של האזרח הטיפש, זה שאוכל סיסמאות, שומע הבטחות רהוטות ומאמין בצורה עיוורת בחברי הכנסת. האזרח הישראלי החדש הוא הרבה יותר חכם, מעורב וביקורתי כלפי כל מה שקורה סביבו.
אני נוהג למדוד את רמת ההצלחה של הממשלה בתלושי השכר של אישתי, בריבית אותה אנו משלמים לבנקים, בתשלום לסופר אחרי קנייה של חיתולים, חלב ולחם. אני מחפש את ההצלחה של הממשלה במספר ההרוגים בכל שנה בתאונות הדרכים, בטיפול באחרוני ניצולי השואה, בקצבאות הנכים. אני מחפש את הערכים הארץ ישראליים עליהם גדלנו ואיחדו אותנו.
במהלך 69 שנה הספקנו לעשות כל כך הרבה – בנינו, סללנו, הצטיינו, הובלנו בתחומים רבים את תעשיות העולם. היינו חברתיים, שיתופיים, סולידריים וציוניים. אך ככל שעברו השנים, אני מוצא קיצוניים ששולטים בנו, שנאה שגואה, סקפטיות וחשדנות. כיבו את אש התקווה והערכים באמצעות הפחדה וזריעת כעס.
לא מזמן ציינו 50 שנה לשחרור ירושלים ו-40 שנה למלחמת ששת הימים. ימים קשים לעם בישראל, שמתוכם צוונו להמשיך דרכם של אלו שנפלו. כמי שלחם כבר בכמה מלחמות ומבצעים צבאיים המשפט ״ציוו לנו חיים״ אינו ברור לי מאליו והוא מלא במשמעות. אני אוהב לפשט אותו להגיד לעצמי שהחברים שלי לא מתו לשווא – מישהו שלח אותם לשם, הייתה להם משימה והם ביצעו אותה. חבריי ציוו עליי חיים – ואני דורש מהממשלה שלי לדאוג שזה יתממש. אך אכזבה גדולה – כל שנה מוכרים לי פחדים ושקרים, אך כל מה שאני שומע זה רק חוסר מוטיבציה למנוע את המלחמה הבאה ולעצור את המוות הבא, לטובת ספינים פוליטיים והיאחזות בכס המלכות.
אני גדלתי והתחנכתי בישוב מקסים בצפון השומרון, בשטחים. חוויתי חוויות איומות של יידוי אבנים על משפחתי, ירי על אוטובוס עם חבריי, רצח של חברותיי בידי מחבל שחדר לישוב. כל אלו הציפו אצלי רגשות כעס ושנאה רבים. עם השנים וריבוי הלחימות, קיבלתי פרספקטיבה נוספת. ״נהיית שמאלני״ – אומרים לי חבריי. אבל אני לא מסכים. זה לא עניין של ימין ושמאל, זה יצר האדם הבסיסי פשוט לחיות. מאסתי בסיפורים ואגדות של מקבלי ההחלטות. לא מעוניין לראות יותר לראות חיילים נדקרים ומתעמתים עם ילדים בני 9 בכניסה לכפרים, נמאס לי ה״טיפטוף״ של הרקטות לשטח ישראל, אין מצב שאקבל את העובדה שאין עם מי לדבר ובטח שלא אסכים כי חברי הכנסת יבזו את ערכי המדינה.
אפשר להשפיע.
גיליתי שלא צריך מיליוני אנשים ברחובות, גם בודדים יכולים לחולל שינוי אמיתי. אפשר להופיע לדיונים בכנסת, בשדולות, בוועדות. אפשר לדבר עם חברי הכנסת – אותם נבחרים שלנו – ולקדם תהליכים ורעיונות של האזרח הפשוט, אחרת הלוביסטים המתפשטים בכנסת ידאגו לאינטרסים של שולחיהם ולא לאינטרסים הציבוריים. בשלוש השנים האחרונות של המאבק, למדתי כי אין מדובר כאן בתהליכי בזק. צריך הרבה אורך רוח, צריך לשמור על הגחלת בוערת בין הרגליים של מקבלי ההחלטות, והכי חשוב להיות נחושים ולהאמין במטרה באמונה שלמה.
אנחנו, חיילים המילואים, מוכנים לוותר ביום-יום על הרבה דברים – מבחנים חשובים, מקומות עבודה, לקוחות, זמן עם המשפחה – הכל בכדי להחזיר למדינה את מה שקיבלנו ממנה. דורות קודמים נאבקו כדי להקים לנו מדינה ואנחנו יודעים שעכשיו זה תורנו לתת ועושים זאת מכל הלב. אבל כשמגיע תורנו לקבל (ואנחנו דורשים מעט, לא תספורות של טייקונים), אנחנו מוצאים עצמנו מתחננים וצובאים על הדלתות. המצב הזה חייב להשתנות. מדינת ישראל חייבת להבין שחיילי המילואים הם לא שקופים וזקוקים למעטפת התומכת שלה. ועד שזה יקרה אני אמשיך להלחם ואני קורא לכל אחד ואחת מכם להלחם על מה שאתם מאמינים, כדי לשנות את פני הדברים. כי גם בברלין יש לא מעט חרא ולנו אין ארץ אחרת.
*הכותב הינו בעלים של משרד פרסום
