לאחרונה הבהיר בתי הדין לעבודה כי החובה לבצע הפקדות לפנסיה מוטלת על המעביד אך האחריות לבדוק את ביצוע ההפקדות לקופת הביטוח הפנסיוני מוטלת על העובדים.
בתביעה שנדונה לאחרונה קבע בית הדין כי "אין כל מקור חוקי על פיו חלה על קרן הפנסיה חובה לבדוק את שכרו של העובד המבוטח ממנו נגזרות ההפרשות", פסיקה זו ניתנה במסגרת תביעה של עובדת שהועסקה 18 שנים במקום העבודה, אשר טענה כי חברת הביטוח התרשלה בתפקידה כקרן פנסיה, כאשר לא בחנה את הסכומים שהופרשו לטובת העובדת מדי חודש (יוזכר, כי חברות הביטוח גובות תשלומים הן בגיל כל הפקדה והן בגין ניהול הכסף), ולכן מקבלת היום העובדת קצבת זקנה נמוכה מזו שהיה עליה לקבל.
מקרה אחר, עסק בתביעה של עובד אשר איבד את רגלו כתוצאה מתאונת דרכים בעבודה, אשר אירעה בחודש מאי 2006. העובד הועסק במשך 7 שנים אצל המעסיקה, אולם במשך התקופה לא נפתחה לעובד קרן פנסיה. העובד תבע בתחילה את המעסיק בגין תאונת הדרכים אך לאחר מכן, כאשר הבין העובד שלא בוצעו עבורו ההפרשות כלל, תבע את המעסיק בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה, התנהלות אשר מנעה מאת העובד את האפשרות לקבל תשלומים בגין פנסיית נכות, בגין פנסיית זקנה ובגין אבדן קצבת שארים שהייתה מקבלת אלמנתו לאחר מותו.
כלומר, התביעה אותה הגיש העובד לא הייתה לקבל בחזרה את הכסף שהיה על המעסיק להפריש לו, אלא את ההפסד העתידי שנגרם לו כתוצאה מהתנהלותו הפסולה של המעסיק, אשר החליט שלא לקיים את חובותיו. המעסיק מצדו טען, כי התביעה הוגשה בחלוף למעלה מ-7 שנים לאחר מקרה התאונה, ולכן התביעה התיישנה. העובד השיב לטענה זו, כי התביעה שהוגשה היא תביעה עתידית, לתשלום זכות שעוד לא הגיע מועד פירעונה, ולכן טרם התיישנה. העובד סמך את תביעתו על תקנון קרן הפנסיה, אותה היה על המעסיק לפתוח לו.
בית הדין האזורי בחיפה, קיבל את טענת המעסיק ודחה את התביעה. בית הדין האזורי הבהיר, כי התובע קיבל כל חודש תלוש שכר, ויכול היה להבחין שלא בוצעה עבורו הפרשה לקרן פנסיה, ולכן בכל חודש נולדה לו עילת תביעה חדשה, ובחלוף 7 שנים ממועד הפציעה, הוא מועד התשלום האחרון שהיה על המעסיק לשלם, התיישנה עילת התביעה. בערעור שהגיש העובד לבית הדין הארצי נדחה ערעורו וההחלטה נשארה על כנה.
בית הדין הארצי הבהיר, שלו היה מדובר בעובד שנפתחה עבורו קרן פנסיה, הרי שמועד ההתיישנות היה מתחיל להיספר עם מועד היציאה לפנסיה, ואילו תשלום בניגוד להוראות התקנון, הוא עילה המתחדשת מדי חודש בחודשו. לעומת זאת, כאשר שאלת ההתיישנות נוגעת להפרת החובה לבצע את ההפרשה לקופת הגמל מלכתחילה, נקבע שהיא מתיישנת מן המועד האחרון בו היה על המעסיק לבצע את ההפקדה לקרן הפנסיה.
בנוסף, לו הייתה מתקבלת עמדתו של העובד בעניין ההתיישנות, הרי שהדבר יכול היה להוליד מצב בו מעסיקים רבים היו נחשפים לתביעות לפיצוי בשל הפרה נטענת של זכויות העובדים, שנים רבות לאחר תום יחסי העבודה, דבר שאינו משקף את האיזון הראוי בין מכלול הטעמים שבסיס דיני ההתיישנות.
כתוצאה משני פסקי דין אלו, עולה למעשה השאלה כיצד על העובדים לפעול, ומה עליהם לעשות, על מנת להגן על עצמם. התשובה אינה פשוטה כלל וכלל.
ראשית, לא כל עובד יודע איזה צו הרחבה או הסכם קיבוצי רלוונטים לו. יש לזכור, כי לא כל מעסיק שש לספר לעובד איזה הסכם קיבוצי או צו הרחבה חל עליו, ושנית יש לזכור, כי צו הרחבה כלל אינו חל על העובדים, אלא על המעסיק, והוא זה שמקים את החובות למעסיק דווקא. שנית, לא כל עובד יודע איך לקרוא את תלוש השכר שלו, או את הדו"ח אותו שולחת החברה המנהלת את החיסכון הפנסיוני של העובד. לכן רצוי וראוי כי כל עובד ישכיל להתייעץ עם איש מקצוע.
עו"ד אסף מסדה- שותף במשרד מסדה כהן ושות' עוסק בתחום משפט העבודה ופנסיה.
