המגזר העסקי בישראל מורכב ברובו המכריע, מעסקים קטנים המעסיקים עד 5 עובדים ואלו מהווים 90% מן המגזר העסקי. עסקים אלה גם אחראים על 40% מן התוצר הלאומי הגולמי של ישראל.

המשמעות הינה, כי העסקים הקטנים מהווים כוח כלכלי עצום ורב השפעה המתורגם למקור פרנסה לרובנו, בין כמעסיקים ובין כעובדים שכירים.
מבט חטוף בנתונים האלה, מעלה את ההשערה המתבקשת שהמדינה תעודד את מגזר העסקים הקטנים שמהווים מנוע ומקור צמיחה חשובים ומשמעותיים למשק הישראלי. אלא שבפועל, המציאות פחות וורודה והנתונים הקיימים אינם מעודדים: שבעה מתוך עשרה עסקים קטנים נסגרים כלעומת שנפתחו עוד בשנתם הראשונה.

קיימות סיבות שונות לכך, אולם העיקרית היא היעדר רווחיות, כאשר הסיבה השנייה הינה קשיים במימון. בשל גודלם, רמת הסיכון של העסקים הקטנים גבוהה יותר מזו של החברות הגדולות, ואליה מתלוות שלל בעיות כלכליות נוספות.

למצב השברירי ממילא, מתווספים עוד קשיים הנערמים “באדיבות” המוסדות הממשלתיים והמוסדות הפיננסיים. נראה שהעסקים הקטנים מצויים בתווך: מחד קיבלו את כל החובות החלים על השכירים ועל התאגידים הגדולים, אך בתחום ההטבות המגיעות למגזרים הללו, נשכחו כליל. בניגוד לתאגיד גדול, עצמאי שזה עתה פתח עסק, יידרש לחזר אחר הבנקים לצורך קבלת אשראי, כיוון שכיום קיימות מעט חברות פיננסיות שמעניקות אשראי חוץ בנקאי ומהוות תחרות הולמת לבנקים. לאור התחרות המועטה, בעל העסק שהצליח לקבל אשראי, “ייהנה” מהלוואות בריבית גבוהה ובתנאים נוקשים.

לאחר הקמת העסק, יידרש העצמאי לתשלום מס בדומה לתאגיד גדול ולעובד שכיר, אלא שכאן נגמר הדמיון. בתחום המס, מתייחסת המדינה לעצמאי כאל תאגיד גדול: הוא נדרש לשלם מס חברות בשיעור 25% וכן את מלוא המס על משיכת דיבידנד וזאת בדומה לתאגידים הגדולים, למעט הבדל אחד “קטן”: בנסיבות מסוימות תאגידים גדולים זכאים למענקים, שעבור בעל עסק קטן הם בגדר משאלה בלבד.

אלא שכאן לא נגמרת שורת הקשיים של בעלי העסקים הקטנים. תשלומים לביטוח לאומי, הם מציאות קיימת ונוכחת והמעסיקים הקטנים משלמים מס גבוה יותר מן המס המשולם על-ידי השכירים. אולם כאשר מדובר בתשלומים למבוטחים מן הביטוח הלאומי, קיימת אפליה ברורה בהשוואה לעובדים שכירים. כך למשל, בעלי עסקים קטנים אינם זכאים לדמי אבטלה. אם חלילה ייפגע בעל העסק בעבודה, הוא לא יקבל דמי פגיעה בעבודה עבור 12 הימים הראשונים. אם יחלה, לא יקבל דמי מחלה ואם חלילה ייפגע בתאונה, יותנה התשלום בפגיעה בכושר התפקוד וישולם בשיעור 75% מן השכר ולא בשיעור 100% כפי שמשולם לשכירים. כאשר פורצת מלחמה – תרחיש שלמרבה הצער הוא מציאות נוכחת, העסקים הקטנים נפגעים באופן מיידי.

בעוד המדינה דואגת לשכירים, בעלי העסקים הקטנים נאלצים לספוג את הנזקים בעצמם ומתמודדים עם קושי נוסף, על אלו הקיימים ממילא. עבור רבים התמונה הקודרת המתוארת, היא מציאות יומיומית. לכן, טוב תעשה הממשלה החדשה, אם תעלה על סדר יומה את העסקים הקטנים ותשים אותם במרכז הבמה.
אחרי הכול, מדובר “רק” במעסיק הגדול במשק.

נדרש שינוי רגולטורי מקיף כך שאחד ממנועי הצמיחה החשובים ביותר במשק יוכל להמשיך ולשרוד, ואולי גם ביום מן הימים לפרוח.

יושבת ראש העמותה לעסקים בישראל